פורסם בעמוד הפייסבוק של בטי ב - 17.4.2020

אסטרטגיית יציאה.
אלו המילים. זה התקליט.
יציאה לאן?
מה קורה אחרי שיוצאים?
השאלות הללו מטרידות אותי כבר כמה ימים.
מבינה שהעולם כפי שהכרתי אותו וכפי שכבר ידעתי להתנהל בו, השתנה ללא הכר
ושמה שהיה הוא לא מה שיהיה
מבינה שהקורונה דפקה לי את בטי, חזק
(נכון, לא רק לי, יאדי יאדי, כולנו נדפקנו בדרך זו או אחרת, אני באמת לא רואה איפה זה מנחם)

מרגישה סוג של עלבון
ילדותי, דבילי, אבל נוכח
כמו בכל פעם שקורה משהו שאין לי שליטה עליו, ומסבך אותי במשהו מאתגר במיוחד.

יכולות להבין למה אני מתכוונת?
נכון יש בזה משהו, עמוק עמוק, שמעליב?

בואו אני אספר לכן משהו בכנות האופיינית לי, לא שאחדש לכן הרבה -
טרם התעשרתי מבטי, ב-3.5 שנות קיומה.
אי אפשר אפילו להגיד שחייתי טוב מדי ממנה.

בטי תל אביב כעסק עצמאי קר כקרח, מספרים על הנייר, תמיד היתה רווחית, מהחודש הראשון שלה.
אני גאה בעצמי על זה, זה הישג שהוא לגמרי שלי ושל המשפחה שלי (הפרוד המקסים שלי, הבנות) ששחררה אותי לעשות את מה שאני אוהבת – לנהל עסק בריא סה"כ. מפרנס.

הבעיה איכשהו היתה איתי, באופן אישי.
אני בהחלט מפנה אליי אצבע מאשימה ואומרת לעצמי תתביישי לך, כי תמיד תמיד באופן מאד עקבי הצלחתי בכל זאת להוציא קצת יותר ממה שהכנסתי.
בהוצאותיי הפרטיות על משכנתא ומיסים וילדותיי המתוקות והחוגים שלהן גם כן אלה רוצות העשרה חצופות, ומסעדה פה ושם, ואיזו הופעה או מסיבה לנפש, ושוב, לא שיש לי אורח חיים ראוותני במיוחד, מי שעוקבת אחרי הסטוריז שלי רואה שבסופו של דבר אני לא עושה הרבה חוץ מלרקוד ולשתות קפה על הדק שלי, ולצלם על עצמי בגדים, אבל ככה זה החיים - יקרים לי.
ואני עושה עוד 2000 שקל בחנות ומיד בא לי איזה טיפול שיניים ב- 3000, כולנו מכירות את זה.
ואני וכסף, מסתבר שזה כמו שמן זית וחומץ בלסמי, מאד יפה איך שהם מחליקים אחד על השני, ואפילו חושני, ובתנאי עצמאות הריקוד הזה יפה במיוחד, כי דווקא כשהייתי שכירה המצב היה מאד יציב באופן שמאד לא מאפיין אותי (קצת כמו קו מאוזן במוניטור כשמישהו מת, עכשיו זה הדימוי שעולה לי מעניין למה).
ויאללה, נו, הבנו.
כל זה בסדר.

באמת למדתי (כמו רובכן) לחיות עם זה, ובואו, אני לא אנאלפבתית, יש לי אוטו חדיש, יש לי בית שהוא שלי (ושלי הבנק עדיין, אבל זה ישתנה מתישהו), יש לי נכסים שהופכים אותי לפריביליגית יותר מרוב אנשי העולם, ובעיקר תודה לאל יש לי את ההבנה שהחיים הם קצת יותר מסך הכסף שיש לי או שאין לי.
בואו נגיד ככה, זה לא מה שמגדיר אותי בעיניי עצמי.
כבר לא.
כן מעורר חרדות, אבל שמעתי שיש לזה כדורים טובים.

לעומת זאת, זה שהגשמתי חלום, והקמתי לי חנות יד שניה בגולן, ואיכשהו היא גם גדלה מספיק כדי להצליח בתל אביב, ויש סביבה קהילה שאכפת לה ממנה בצורה מרשימה ביותר, זה כן מגדיר אותי.

זה מגדיר את האומץ שלי, את הרוח שלי, את האש שבי, את התשוקה.
זה מהמם לי.

אבל קורונה, רבאק.
הרחוב לא ישוב להיות מה שהיה.
התיירים אינם, לפחות עד ספטמבר (וגם אז, לא מאמינה שיעוטו בהמוניהם),
ברור לי שגם הלקוחות שלי, כמו כולנו, ספגו מכה כלכלית לא פשוטה,
לא בטוח שבגדי וינטג' בבטי יהיה הדבר הראשון ברשימת הקניות שלהן,
ההכנסות מהחנות שלי הולכות לקטון בוודאות,
והחורף הבא, מה יהיה איתו? מבטיחים לנו קורונה מוגזמת יותר אפילו
לא יודעת איך בתנאים כאלו עסקים אמורים או יכולים להמשיך לפעול
עסקים כמו שלי עם שכירות וארנונה מוגזמת ומלאי ומשכורות
העולם השתגע חברות
אני כותבת את זה בשלווה ובבהירות כבר
מי שיסתגל לזה מהר, ישרוד
מי שלא, לא

אני אסכם רגע, בואו נראה מה יש לנו, לפחות בתוך המח שלי -

1. ההכנסות של בטי בחנות יפחתו, אני מעריכה שבחמישים אחוז. זה מה שכל רשתות האופנה מעריכות כרגע לגבי החנויות שלהן.

2. כשההכנסות יקטנו, בטי תל אביב כבר לא תכניס יותר ממה שהיא מוציאה. מתמטיקה פשוטה.
אני לא אוכל לשרוד את זה כלכלית.

3. על מנת שהחנות תהיה פתוחה אני צריכה לצמצם בה עלויות.

4. שכ"ד || ארנונה || חשמל || מים || מיסים אחרים - דברים די קבועים.

5. משכורות - לא.

6. אני אמא ל-2 בנות, במשמורת משותפת, וגרה ברמת הגולן. לא אוכל להיות בחנות בעצמי 6 ימים בשבוע.

יקירותיי, מה שאני כותבת כאן, לפחות עד סעיף 5, עובר בראש כעת לכל מי שמנהל עסק עם עובדים. לכל בעל בית קפה, לכל בעל חנות, לכל דבר שהוא. לכל מוקד טלפוני, לכל מקום בילוי שקיים, בתי קולנוע, תיאטראות, פאבים מועדונים.

תחשבו על ההשלכות של זה.

אנחנו לא רואים אותן עכשיו.

היום יום שישי
וכולי בנבואות זעם ופסימיות.

לפני חודש בדיוק, כשסגרו את החנויות,
ישבתי בבית וחשבתי לי, הקורונה הזו היא מתנה.
מכריחה אותי לנוח קצת.
איזה אורח חיים מטורף היה לי.
כל שבוע יומיים או שלושה בתל אביב.
איזה נסיעות.
עלות מטורפת. נפשית, כלכלית.
פתאום נחתי.
ואני לא אשקר, זה הרגיש לי נכון, ומתאים לי ממש עד כדי הנאה.

לפני חצי שנה איתי ואני נפרדנו.
בחודש הראשון צבעתי את הבית, סידרתי אותו, מיינתי זרקתי
עשיתי לי בית מהמם, מכלום, באמת
ואז, בכל פעם שהבנות היו עם איתי,
ניצלתי את הזמן הזה כדי לנסוע לתל אביב
זאת אומרת - כמעט ולא יצא לי להנות מהבית, לבד
ובימי הקורונה האלו, יצא לי להתחבר אליו יותר
שמתי טלוויזיה בחדר שינה לראשונה בחיי
דופקת בינג'ים של סדרות
רק אני והבמבות והשוקולד אגוזים
לא צחוק, זה תהליך משמעותי בשבילי

ומההתחלה, ידעתי שהדרך היחידה שלי להוציא את בטי שלי מהמשבר הזה איכשהו היא להתמיד להתמיד להתמיד
להעלות סטוריז כל הזמן
פוסטים
לשלוח לקבוצות הוואטסאפ שלי
למכור במשלוחים
ובהתחלה זה גם הלך נפלא ממש
הייתי ממש אופטימית
ואז ככל שהמגבלות התהדקו, ובמיוחד עם הכרזת הסגר הראשון,
הכל הפך לגלים לא צפויים
נו שויין

הערתי לחיים את האתר של בטי
אני אעשה איתו דברים יפים בעתיד
ואני חייבת להחליט מה קורה איתי
איך להמשיך להפעיל את בטי תל אביב במקביל להתמדה הזו באונליין
היא יותר מרק חנות בגדים, אתן יודעות את זה
ואני מתגעגעת אליה מאד
לנוכחות הזו בה יש כח מרפא עבורי
המשמעות שלה בחיים שלי היא הרבה מעבר לשיקולים כלכליים
אז אני חושבת מה לעשות
ופועלת
מה תהיה אסטרטגיית היציאה שלי, אני לא יודעת
כל הפוסט הארוך הזה הוא לא הצהרה על סגירה או משהו כזה
פשוט שיתוף בלבטים, במציאות הלא כל כך יפה, אבל זה מה שיש

הלקוחות שלי. הקהילה שלי. אין דברים כאלה.
תודה לכל מי שממשיכה להזמין, ומניעה יחד איתי את גלגלי הבטי.
היום כתבה לי לקוחה אהובה אחרי שהעבירה תשלום בביט "לחיי בטי כפרה".
ריגשה אותי.
בטי חשובה לא רק לי, וזה עוצמתי מאד להרגיש את זה.

תודה לעוקבות שטורחות לפדבק במילים חמות על האסקפיזם הוינטגי שלי בתמונות ובשטויות של הסטורי. יש הרבה כאלה, ואתן מדהימות ובאמת מרגשות אותי. לא נעים לי לבקש מכן לפרסם את הדברים, כי זה מרגיש לי לפעמים כמו פגיעה בקדושה שלהם האינטימית ביננו.

בטי לא תיעלם אבל היא תשתנה ברוח התקופה, תוך זהירות מינימלית שלי שמנהלת אותה, ומתבקשת לעשות אחד פלוס אחד ולהגיע למסקנות הנכונות.

אני אחפש פתרונות, אני חזקה נו, מעולם לא התמודדתי עם משבר עולמי זה נכון, אבל יאללה, בקטנה. רוחי תשרוד את זה.

מניחה שכמו תמיד, יהיה לי הכי טוב בבועה הקטנה שלי, שם הכי פחות אפשר לפגוע בי, ושם אני נשארת בינתיים – בסלון שלי - מצלמת, מעלה, שולחת בדואר או עם חברת שליחויות.
ככה אני מוגנת מהעולם המשתנה הדפוק הזה, לפחות עד שאבין מה נסגר איתו.
מניחה ששבוע הבא אגיע אל בטי תל אביב, מבטיחה לעדכן אתכן לפני.

נשיקות אהובות ושאפו למי ששרדה עד כאן (יש כאלה? העברתי לך חצי בידוד)

חיבוק ושבת שלום, שבת טובה מאד אמן,
בטי / בולה