היום התפרסמה כתבת הוידאו באתר 'לאשה' באינטרנט, וגם יצא העיתון לחנויות. אמא. כתבתי פוסט באורך הגלות בבוקר, אחרי שראיתי את הכתבה והוידאו. על איך הכל היה מושלם ואיך העצות היו מעולות, ואיך פינקו אותי עם האיפור והצילום והתנאים, ואיך כל הכבוד לי שקראו לי בחמישי, ובראשון בבוקר כבר הייתי בתל אביב מוכנה ומזומנה בלי תירוצים ובלי עניינים. ואז עברה שעה. ופתאום הבנתי שקשה לי. שחנוק לי. ושלא שלחתי את הכתבה לאף אחד. לא למשפחה ולא לחברים. הכי לא אופייני לי. בדרך כלל כשמשהו מרגש קורה לי, מיד כולם מקבלים דיווח: חברות, משפחה, הדף של בטי בפייס. הסטורי באינסטו'ש. כרוז באניעם. אין אחד שלא שומע.